כשפגשתי את רביב יחד עם דובי וגילי זה היכה בי סופית.
יצאתי מכל מעגל אפשרי ! כולם אוהבים את ריימונד אבל המעגלים שלו חיים טוב מאוד בלעדיו.
האני הפנימי שלי קפץ כמו מתאגרף שגילה שהפעמון כבר צלצל והיריב שלו משתעמם באמצע הזירה וטלטל את התודעה שלי לסחרור של תוכי שלא צריך נוצות - צא ממנהרת הזמן - טוס לעתיד ותמצא חיים.
אבל מסתבר שחלק גדול ממני באופן שלא מוכר לי מהעבר הקרוב נסחף לרחמים עצמיים פתאטיים ( אפילו מפתיעים, הייתי מוסיף) וממש שאלתי מרוב תמיהה( ואולי מתוך רצון להבין שאני טועה בהנחה שלי ) האם המעגל החברי נשמר , האם החברה עדיין בקשר שבועי או שמא גם ביניהם תקעה המציאות - העבודה - ההשתעבדות המשפחתית - יתד קורעת היסטוריות וקשרים. אבל קבוצת וואטסאפ פעילה מאוד וקשר חברי עמוק המתבטא בפגישת חודשיות וחופשות משפחתיות שברו לי את קצה השמחה לאיד שהיא אף פעם לא השמחה שלי.
אחרי סמולטוק קצרצר וכמה דרינקים הרגשתי שאין לי מקום בחתונה, אין לי מקום בתל אביב, אין לי מקום באף מעגל.
אפילו שפלטתי את זה בהיסח הדעת ( או שלא ) רביב צחק ואמר "אין סיכוי ! אתה ?! הצחקת אותי" וצחקתי איתו את צחוק הגורל המתעתע הזה . כן אני ! כוס אמק.
כולם עברו לי בראש עכשיו.
כל המורן הדובי הרביב הגילי והנשים היפות והחינניות שלהם שגם בקשר טוב המעיד על חברות בין הבנים.
כל העידו והקרן ואסף ושירי וניר ושרון וגילי וניר וכל האנשים שממש אוהבים אותי.
כל הצורי ולאורה ומוטי וג'קי וענבל ודודו וליאת והאנשים שמאוד שמחים לראות אותי.
אני לא במעגלים יותר.
השאלה המעניינת היא מתי זה בדיוק קרה ? מתי נופיתי מהמעגלים הללו? הלמה פחות חשוב לי כי בטח יש לי בו תפקיד אם אני אחפור ארכיאולוגית ופסיכולוגית אני בטח אמצא איזה חרס שמעיד על משהו אבל השאלה המעניינת היא מתי?
בתקופת הזוגיות עוד היינו יוצאים עם זוגות ונפגשים עם חברים מכל הכיוונים אבל עם פרוץ ההורות החלה דחיקה אצל כולם גם יחד..הקטע שאחרי הדחיקה הראשונית לא התפוררה המערכת והמעגלים פשוט המשיכו להתקיים בלעדינו ( הכנסתי פתאום את נירית למשוואה - בלעדינו ולא בלעדי) נו מילא היא חברה טובה שלי אז אפשר להכניס אותה למשוואה הזו.
יצאתי מהאולם הפלצני עם הבר הכי מעפאן שהייתי בו באירוע ופשוט ישבתי בחוץ באוויר האביבי שבחוץ , נברתי באייפון, אני שונא שעושים את זה באירועים, ועד היום אפילו לא הייתי מביא אותו לאירועים אבל לא עניין אותי כלום זה היה כמו הדלי עם הגלידה שהדכאון המאוד זמני הזה דרש.
אחרי חצי שעה גם זה כבר לא עניין אותי פיהקתי ונכנסתי להיפרד - אחרי אספרסו ועשר דקות כבר הייתי בבית.
אולי מעגלים זה לא בשבילי - אולי צריך למצוא צורות חדשות.
יצאתי מכל מעגל אפשרי ! כולם אוהבים את ריימונד אבל המעגלים שלו חיים טוב מאוד בלעדיו.
האני הפנימי שלי קפץ כמו מתאגרף שגילה שהפעמון כבר צלצל והיריב שלו משתעמם באמצע הזירה וטלטל את התודעה שלי לסחרור של תוכי שלא צריך נוצות - צא ממנהרת הזמן - טוס לעתיד ותמצא חיים.
אבל מסתבר שחלק גדול ממני באופן שלא מוכר לי מהעבר הקרוב נסחף לרחמים עצמיים פתאטיים ( אפילו מפתיעים, הייתי מוסיף) וממש שאלתי מרוב תמיהה( ואולי מתוך רצון להבין שאני טועה בהנחה שלי ) האם המעגל החברי נשמר , האם החברה עדיין בקשר שבועי או שמא גם ביניהם תקעה המציאות - העבודה - ההשתעבדות המשפחתית - יתד קורעת היסטוריות וקשרים. אבל קבוצת וואטסאפ פעילה מאוד וקשר חברי עמוק המתבטא בפגישת חודשיות וחופשות משפחתיות שברו לי את קצה השמחה לאיד שהיא אף פעם לא השמחה שלי.
אחרי סמולטוק קצרצר וכמה דרינקים הרגשתי שאין לי מקום בחתונה, אין לי מקום בתל אביב, אין לי מקום באף מעגל.
אפילו שפלטתי את זה בהיסח הדעת ( או שלא ) רביב צחק ואמר "אין סיכוי ! אתה ?! הצחקת אותי" וצחקתי איתו את צחוק הגורל המתעתע הזה . כן אני ! כוס אמק.
כולם עברו לי בראש עכשיו.
כל המורן הדובי הרביב הגילי והנשים היפות והחינניות שלהם שגם בקשר טוב המעיד על חברות בין הבנים.
כל העידו והקרן ואסף ושירי וניר ושרון וגילי וניר וכל האנשים שממש אוהבים אותי.
כל הצורי ולאורה ומוטי וג'קי וענבל ודודו וליאת והאנשים שמאוד שמחים לראות אותי.
אני לא במעגלים יותר.
השאלה המעניינת היא מתי זה בדיוק קרה ? מתי נופיתי מהמעגלים הללו? הלמה פחות חשוב לי כי בטח יש לי בו תפקיד אם אני אחפור ארכיאולוגית ופסיכולוגית אני בטח אמצא איזה חרס שמעיד על משהו אבל השאלה המעניינת היא מתי?
בתקופת הזוגיות עוד היינו יוצאים עם זוגות ונפגשים עם חברים מכל הכיוונים אבל עם פרוץ ההורות החלה דחיקה אצל כולם גם יחד..הקטע שאחרי הדחיקה הראשונית לא התפוררה המערכת והמעגלים פשוט המשיכו להתקיים בלעדינו ( הכנסתי פתאום את נירית למשוואה - בלעדינו ולא בלעדי) נו מילא היא חברה טובה שלי אז אפשר להכניס אותה למשוואה הזו.
יצאתי מהאולם הפלצני עם הבר הכי מעפאן שהייתי בו באירוע ופשוט ישבתי בחוץ באוויר האביבי שבחוץ , נברתי באייפון, אני שונא שעושים את זה באירועים, ועד היום אפילו לא הייתי מביא אותו לאירועים אבל לא עניין אותי כלום זה היה כמו הדלי עם הגלידה שהדכאון המאוד זמני הזה דרש.
אחרי חצי שעה גם זה כבר לא עניין אותי פיהקתי ונכנסתי להיפרד - אחרי אספרסו ועשר דקות כבר הייתי בבית.
אולי מעגלים זה לא בשבילי - אולי צריך למצוא צורות חדשות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה