אני זוכר כשחזרנו מפושקר וכל הבנות התפזרו להן לכל כנפותיה של הודו. ונירי ואני נשארנו בדלהי, עלינו על הגג של איזה מלון שהיו בו מסעדה, בר ושולחן סנוקר, מן כזה בר לתיירים. אווירת התיירים הייתה ניכרת. היינו בתחילת הרפתקה. אפילו מבלי שידענו את זה. ודווקא אז בעודי בן 31 , על גג בדלהי מול ישראלית שהכרתי לפני שבוע, הדבר הראשון שדיברתי עליו הוא על אבא שלי. אני זוכר שאמרתי לה בעודנו לוגמים בירה הודית דלוחה ומנסים את מזלנו עם צ'יפס מטוגן יתר על המידה, שאני חושש שלא אספיק להנות מההורים שלי עוד הרבה שנים. לא הייתה לי שום סיבה לדאגה , שניהם בסוף שנות החמישים שלהם, צעירים לכל הדעות וביכולתם לטרוף את העולם לו רק ירצו. על אף שידעתי שלא ירצו. אמא ויתרה על חלומותיה אי שם לפני פחות מעשור ואבא ויתר עבורנו על השכלה גבוהה ויכולת להתברג בעולם תעשייתי אולי, אין לדעת. הקרבה שלאחר שנים הבנו שנעשתה עבורנו. עבור זה שנוכל אנחנו לקום ולעשות את מה שאנחנו רוצים-מרגישים-צריכים לעשות. כשהייתי ילד היה לי חלום שסבתא רוזה או סעידה ינכחו בחתונה שלי. אני זוכר שהייתי מגלגל את זה בדמיון שלי שסבתא רוזה מחזיקה את הילד של...