מכתב לאבא

אני זוכר כשחזרנו מפושקר וכל הבנות התפזרו להן לכל כנפותיה של הודו. ונירי ואני נשארנו בדלהי, עלינו על הגג של איזה מלון שהיו בו מסעדה, בר ושולחן סנוקר, מן כזה בר לתיירים. אווירת התיירים הייתה ניכרת. היינו בתחילת הרפתקה. אפילו מבלי שידענו את זה. ודווקא אז בעודי בן 31 , על גג בדלהי מול ישראלית שהכרתי לפני שבוע, הדבר הראשון שדיברתי עליו הוא על אבא שלי. אני זוכר שאמרתי לה בעודנו לוגמים בירה הודית דלוחה ומנסים את מזלנו עם צ'יפס מטוגן יתר על המידה, שאני חושש שלא אספיק להנות מההורים שלי עוד הרבה שנים. לא הייתה לי שום סיבה לדאגה , שניהם בסוף שנות החמישים שלהם, צעירים לכל הדעות וביכולתם לטרוף את העולם לו רק ירצו. על אף שידעתי שלא ירצו. אמא ויתרה על חלומותיה אי שם לפני פחות מעשור ואבא ויתר עבורנו על השכלה גבוהה ויכולת להתברג בעולם תעשייתי אולי, אין לדעת. הקרבה שלאחר שנים הבנו שנעשתה עבורנו. עבור זה שנוכל אנחנו לקום ולעשות את מה שאנחנו רוצים-מרגישים-צריכים לעשות.  כשהייתי ילד היה לי חלום שסבתא רוזה או סעידה ינכחו בחתונה שלי. אני זוכר שהייתי מגלגל את זה בדמיון שלי שסבתא רוזה מחזיקה את הילד שלי ומחייכת אלי. החלומות האלה נגוזו כבר לפני שנים. שתיהן נפטרו. והדאגה עברה דור. הייתי רחוק מחתונה, לעזאזל הייתי רחוק מזוגיות, והפחד שהורי לא יזכו בקצת נחת ממני התחיל אט אט לחלחל למגוון הפחדים שהחזקתי דרך קבע. אבל עם אבא היה נושא עמוק יותר, את אבא הערצתי, חששתי שלא אספיק ללמוד ממנו, להתנהל, להתבטא, לנצח החלטות לא רציונליות באיווחה של רגע כפי שידע לעשות. הייתי מביט בו לוקח החלטות, אפילו מינוריות, אך שטמונה בהן איזו שהיא אחריות חברתית או התחשבות ברצון הכלל, ומביא אותן לידי הכרעה שבסופו של דבר הייתה מקובלת על כולם. ואני בכל עת הייתי מנתח "מה אני הייתי עושה במצב כזה" והתשובות היו עלובות לעומת אותה איתנות מבוססת שנטפה ממנו. היה נדמה לי בזמנו, כי יש לו תגובה לכל סיטואציה. שיש לי עוד המון ללמוד, בדרכי שלי, מהתבוננות, מלמידה דרך עשייה, בלי תיאוריה, בלי שאלות מנחות.
אני חושב שבאיזה שהוא מקום, כשאני מנתח את הדברים בדיעבד, זה היה הדבר הנכון ביותר לומר בסיטואציה חברתית\זוגית לא ברורה בתחילת דרכה, נירית הביטה בי במבט מזוגג חצי מתמוגג על זה שיש מולה גבר שמאוד מחובר למשפחה שלו ולא מפחד או מתבייש לדבר על זה, גם שעדיין לא התבססה בינינו איזו מערכת יחסים עמוקה המזמינה שיחות שכאלה. אבל אמרתי את הדברים מלוח ליבי, ללא עניין במניפולציה רגשית כלשהי או בתכסיס לקלוט לזרועותיי בחורה שזה עתה טיילנו כשבוע יחד בדרום הודו בחבורה ענקית. אני מודה שביום אחר ובתקופה אחרת זה היה מאפיין את האופי הפלרטטני שלי, כחלק ממהלך שחמטאי מתוכנן ומסוגנן כהלכה, אבל לא באותו ערב. הרגשתי באותו ערב שאני יכול לומר כל שעולה מליבי. כשהמשפטים הל ההורים והמשפחה ובעיקר על אבי זכו לתגובה הדדית וביטאו מחשבות דומות גם אצלה, השיחה שזרמה עד כה בין חיוך ללגימה מסונכרנת מהבירה הגיעה לאיזה פיק שממנו נבטה שתיקה תאומית(הכלאה בין תהום לתאום) וקטע שאמור היה להביך כל זוג שנמצא בתהליך כלשהו של הכרות. שנינו נתנו לנבט השתיקה לצמוח ולשגשג ולמשוך דקות ארוכות בלי לדעת אם לשבור אותה או להמשיך ללגום ולחייך. בינתיים שולחן הסנוקר התרוקן משני אוסטרים ששיחקו בצורה משמימה, עקבתי אחרי המשחק שלהם מדי פעם והיה בא לי לקום לפחות עשרים פעם כדי להחליף אחד מהם. אז קמתי, שאלתי אותה אם היא מעוניינת לשחק, היא המשיכה לחייך וכמו שחררה אותי במבטה "לך שחק, בטא את עצמך" כמו נקלעתי לשטח גברי שעלי לשלוף את נוצות הזכרות שלי ולנפנף בהן לכל עבר.

השיח על אבי לא שכח, אלא נגע יותר לליבי עם הזמן, וקיבל משנה תוקף ככל שהתקדמו השנים, עוד זכורה לי התמונה שלו הולך מצד לצד בביתם כשהודענו להם על חתונתנו, לא ראיתיו מתרגש כך שנים. הוא לא יכול להוציא מילה מפיו, רק הלך הלוך וחזור ורצה לעשות משהו אקטיבי כי כפי שידענו כולנו, אבא לא מוציא רגשות החוצה בקלות. הוא צריך לתעל התרגשות רבה לעשייה. הוא מלמל  לעצמו, טוב טוב, צריך להכין מלא דברים צריך להתכונן, צריך לעשות ולעשות. אבל זה אבא, הוא היה מאושר עד הגג. הוא התנהג כפי שידע, כנראה כפי שראה בבית הוריו, בקרב אחיו. לא היה מי שילמד אותו אחרת. לא דיברו אצלם על רגשות, להרגיש משמעו להודות שאתה חלש, מעולם לא ראיתי אותו בוכה, הוא לא יצא לטיול גדול לדרום אמריקה ולא חוה חוויות שחווים פעם בחיים. הוא לא הטריד את עצמו בשאלות הרות גורל וייסור מצפוני באשר לפילוסופיית החיים. הוא סגר את השאלות הללו במחברת קטנה עם חלומות שאותם לא יבצע בחיים, והתרכז בנו, התרכז בלעבוד בעבודה נטולת מחשבה ביחס לפוטנציאל הדידקטי שהיה לו. לפרנס, להביא כסף הביתה, להמשיך לגלגל את כרכרת המשפחה הזו. הדור שלכם יחשוב, הדור שלכם יעלה שאלות, יעשה משהו שונה, ואחר כך יחזור לעשות מה שאנחנו עושים, עושים בשביל הדור הבא. אתם חכמים גדולים בתור בני נוער, בתור מתבגרים, אבל כשיגיע העול הכלכלי כולכם תעשו את אותו הדבר. אני תמיד הקשבתי, לפעמים הייתי מגיב, שואל שאלה מנחה, מעלה רעיון או שניים של כפירה באידאה המוביל שלו, אך ברוב הזמן מכבד ושומר לעצמי את זכות ההוכחה.

גם כשהודעתי להם שאני עוזב את ההייטק, הם לא אמרו כלום, ידעתי שזה נוגד את אורח חייהם לעזוב משהו קבוע ובטוח, עיניהם שאלו למה? למה כשיש לך עבודה מכניסה, כשיש לך עתיד בטוח אתה זורק הכל לפח? אבל אחרי הסרטן של אמא אף אחד כבר לא יכול היה לשאול שאלות באותה עוצמה שבה נשאלו בעבר. הרי מי יודע מה יקרה. אבא התעשת ראשון ואמר שיהיה לך בהצלחה בכל מה שתעשה, הוא הבין את הטיעון הבא שלי שלא יצא מפי. הוא הבין על בשרו מה זה לעבוד 45 שנה בלי לאהוב את מה שאתה עושה, ואז בא הסרטן וטורף את הכל. אז נדמיין שהוא כבר בא וטרף ועכשיו נעשה משהו חדש. הוא לא הביע את התלהבותו אבל גם לא שלל במבט המאוכזב המוטמע והידוע שלו. אותו מבט שזכור לי היטב, מבט מאוכזב שהוטח בי כשהודחתי מקורס קצינים.
מספר חודשים מאוחר יותר כשאתפוס תאוצה בעולם החינוך הוא יתלהב מהמהלכים, ישאל יותר וירצה להיות מעורב ולדעת. אני חושב שהשנים והנסיון בחיים הפכו אותו לפחות שיפוטי, יותר מכיר במניפת האפשרויות הפרושה לפני האנשים הקרובים אליו ומאמץ את החשיבה הפתוחה להבין שלא הכל סגור וחתום כפי שהיה בשנות השבעים והשמונים. הוא מבין את הבחירה שלי, מדי פעם הוא שואל אותי על הכסף שיוצא מהעסק הזה של החינוך ופחות או יותר שבע רצון מהתשובות שאני מספק. הוא מבין את הבחירה שלי ויותר מכל מקבל אותה, כפי שבלית ברירה קיבל את הבחירה שלי לסטות מקו האמונה על פיו חינך אותנו, דווקא אני בכורו ראשונו, זה שתלה בו תקוות לרוב 'התקלקל' והלך לדרך ההגיון, ללא שמירה על הזהות היהודית שבליברליות נעימה ניסה להקנות לכולנו והצליח עם כולם פרט אלי. זכורים לי השבתות בבוקר בגילאי הנעורים כשהעיר אותי ללא רצון לתפילות הבוקר ואותי נלחם בהן בחוסר רצון ובהתחזות רדומה למשהו אחר. כואב בליבי שאיני הולך איתו לשמחו ושמח בליבי שאיני הולך לשעמום שכלא אותי הזמן בבית כנסת. יותר מאוחר כשהייתי מבקר לעיתים והולך איתו מתוך רצון לבלות יחד לבית כנסת הוא העריך את ההצטרפות הספונטנית וניסה למצוא סיפורים ופיקנטריות שיעניינו אותי בבית הכנסת. הרגשתי במאמץ, ברצון שלו לתת משמעות לביקור שלי, משמעות שלא הייתה נחוצה לי, כל שרציתי היה בקרבתו ולא עניין אותי הזמן בבית כנסת. ובאמת היה לי כיף להיות במחיצתו ולשאוף את הריח המוכר האבהי בחיבוק הגדול והמחזק. לאחר החתונה הוא קנה לי תפילין חדש כי אף אחד מאיתנו לא ידע מה עלה בגורלו של התפילין שקנה לי בבר המצווה, וסט של סידורים לחגים ולימי השבוע. והו אז עת פרוץ הילדה הראשונה לחיי תפס אותי פרץ של התחזקות, אמונה ותפילה יומיומית שהיה זר לי וזר לנירית שחזרה ושאלה אם יש משהו שהיא צריכה לדעת ולהבין על ההתנהגות החדשה והמדאיגה הזו עבורה. התשובה שהייתי מחזיר לה הייתה לקונית אבל גם אותנטית בנכונותה. "אני מרגיש קרוב יותר לאבא שלי כשאני מניח תפילין" ובאיזה שהוא מקום האמנתי בזה, באמת הרגשתי אותו בכל פעם שהנחתי תפילין, לא יודע אם ידעתי או לא עד מתי זה יימשך אבל באותה תקופה זה החזיק על אותה רמה רגשית באופן עקבי.
הספר של נח הררי "קיצור תולדות האנושות" הוציא אותי מהמשבר האמוני-תבוני וזרק אותי היישר למחוזות הלימוד וההגיון. לא יכולתי להתייחס אל סיפורי המקרא באותה מידת סלחנות כמקודם, הם קוטלגו סופית כמיתולוגיה אחת מני רבות. וכל נושא האמונה הפך למנהג יפיפה לשימור מסורת מנהגית בקרב הבנות בחגים אך לא יותר מזה.
אני אוהב ללמוד ולהתעמק בדברים ללא ההקשר האמוני או נחיצות השתייכותית כלשהי, כך שאני מבין היטב בהרבה מצוות עשה ואל תעשה, בחוקים ובמנהגים יהודיים בלי הרגש המחויבות או הרצון לקיים אותם. לכן גם בנושא זה נשמרה הגחלת השיחתית ביני לבין אבא שכבר ידע היטב את גישתי הלא אמונית ואת הרציונל המוביל שלי. ועם השנים המשכנו להתלוצץ על כך ועל פרשות השבוע ונגיעתן הלא סגורה בענייני דיומא, היו לנו את השיחות השבועיות של יום ראשון בצהריים שהיו סוג של עוגן, אך כשעברתי לחינוך, הן התאחרו ויבלו טוויסט שעתי ואז יומי ואז לאט לאט נדחו והשתעו ונשכחו עד שפעם בחודש אני נזכר שלא שוחחנו. השיחות תמיד חד צדדיות, רק אני מתקשר, רק אני יוזם, וזה בסדר מבחינתי על אף שרק עכשיו כשאני חושב על זה אני מבחין בכך. האם אני כזה עם בנותיי? שאלה מעניינת לבחון.

אחרי שיצא לפנסיה בעצה גורפת של כולנו, כבר לא יכול היה להביט בחיים הללו באותה צורה, קיבלנו אבא עם הסתכלות חדשה, פתוחה, מעניינת ואפילו מאושרת יותר, עד שהסרטן הגיע גם אליו והכל המשיך מבחינתו כרגיל פרט לאושר. אבא נכבה קצת, הפך לאוטומט, לביצועיסט חסר פשרות. אם פעם לא היה מאפשר לרגש לפרוץ החוצה או לבוא לידי ביטוי בשל החזות שנבנתה עם השנים, עכשיו ניכר שפרט לחיוך דק וצחוק לא נשלט מדי פעם, הרגשות לא מוסתרות או חבויות, הן פשוט לא שם.

לכן חיבקתי את ההזדמנות שזרק לעברי, לצאת איתו לברצלונה למשחק של גביע אלופות, מנצ'סטר סיטי מול בארסה שמינית גמר. עשיתי את הכל בהתלהבות, כרטיסי טיסה, מקומות משובחים באיצטדיון, מלון במרכז העיר, הכל נסגר באינטרנט כדרכי, כל מיני דרישות של אבא לשלם במזומן דרשו ממני גם מעט נסיעות אבל הי, ברצלונה על חשבונו. יאללה איזה כיף. החוויה באמת הייתה על גבול המושלמת, רק כשישנו בחדר בלילה הראשון זה התחוור לי שזו פעם ראשונה בחיים שלי שאני בפתח שנת הארבעים מטייל לבד עם אבא שלי או אפילו ישן איתו לבד בחדר. היה בזה משהו מוזר ונעים כאחד, הרגשתי שאנחנו שתי גרסאות של אותו מוצר, אותו מפרט רק עם שנות נסיון אחרות, אותן מניירות אותו טעם ואותו רצון לעשות דברים או לא לעשות אותם. אני זוכר שהסתובבנו במדרחוב עם כל החנויות הכי הכי שוות ואף אחד מאיתנו לא הרגיש את העקצוץ  להכנס לאחת מהן או איזה שהוא רצון ולו הקל שבקלים לרכוש משהו. אבל כשזיהינו בר שהוציא חבית בירה החוצה נמשכנו אליו כמוצאים שלל רב וזאת אפילו ללא מבט או שיח, כמו בתשבצי ההגיון שהיינו פותרים יחד. היו שאלות שלא ידענו שנינו ואז מישהו מאיתנו היה אומר אהההה יש לי את זה, הייתה עוברת חצי שניה והשני היה פולט את התשובה. היינו הטריגר אחד של השני, היה לנו קשר טלפטי חזק. לכן בברצלונה זה היה מן קליימקס של הקשר שלנו, הוא מאוד התרגש, האמת כמוני, מהמשחק באצטדיון הענק של ברצלונה, בעוצמה הזו של הקהל והמעמד והסדר המופתי וזה שדיברתי ספרדית כמעט שוטפת ויכולתי לתמרן אותנו בעיר ללא שום בעיה. התלהבנו מהסיורים המודרכים , מהתנאים הנוחים, אפילו מהביקור בשוק הבוקרייה שהכיל לא מעט שרצים ו"כנפי חזיר" ( התלוצצות של שנינו על כך שהכל פה כל כך לא כשר שאפילו כשאתה מזמין עוף במסעדה זה כנראה חזיר שלמד לעוף)
אז נכון, היה את הקטע של האוכל, אבל אם נשים אותו בצד, הרי ארבעה ימים זה לא נורא כל כך לשלם מחיר פעוט על בילוי עם אבא בחו"ל, ועשרים כריכים עם גבינה צהובה וחביתה בשלושה ימים יכולים לעשות את שלהם אבל בחרתי להתמקד בעיקר. אחרי ההצלחה הזו, היה מתבקש שיהיה לכך המשך ואבא כבר תכנן את הגשמת החלום הבא שלו. אמריקה.

לקראת אמריקה עשיתי פעילות חקר אמיתית, פוסטים בפייס, קריאת עשרות מדריכים, ישיבות עם יודעי דבר והשבחת המסלול עם מאור שעשה כבר סטאז' בנסיעה עם אבא (די דומה לשלי) ליבשת הגדולה. בנתי מסלול על פי התכנון המקורי שעליו ניסיתי לדבר עם אבא כמה פעמים, להכניסו בסוד הדברים, אך הוא באופן עקבי פטר אותי מעליו "סומך עליך בעיניים עצומות, לא רוצה לדעת כלום", ניסיתי כמה פעמים לברר מה יהיה יותר נח, ליל סדר בבית חב"ד או באירוח אצל משפחה בניו יורק. אך אותה תשובה הדהדה וחזרה מספר פעמים. עד שאמרתי לעצמי, אעשה את מה שאני מבין, כדי שיתאים לאורח החיים המקפיד וחסר הפשרות של אבא. יש לו קטע פסיכולוגי בכל הקשור לאוכל. למעשה בברצלונה הייתה אחת הפעמים הראשונות או היחידות שלא נסע עם אימי לחו"ל, הוא התבייש להיכנס לשירותים כשאני הייתי בחדר, האינטימיות הזו שחדשה לו וזו שחסרה לו עם אימי הורגשו כמעט בכל דבר, כפי שאמרתי כבר, הוא לעולם לא יודה בכל ומבחינתו הוא עדיין השריונר שיכול לא לישון יומיים ולפתוח קופסת טונה עם השיניים ולחיות עליה בלי לחשוב פעמיים. לכן מדי פעם 'הרגשתי צורך עצום לבדוק את הווי פיי בקבלה ולאפשר לו להתנהל בחופשיות בחדר הקטן שלנו. הקטע עם האוכל הוא משהו שלא הייתי ער לרמות המורכבות העומדות מאחוריו. על פניו אוכל, מזון להלעיט את הגוף הרעב ולטעון אותו אנרגתית. אני צוחק למשמע התיאור האחרון שכתבתי, אבא ודאי היה אומר שהנה התיאור היבש והמדעי שלי הוציא מהאוכל את כל מה שטוב בו. על אף שהוא בעצמו בעודו נמצא בסביבה נעימה כשרה וביתית אמר שהאוכל לא מעניין אותו, כל מה שחשוב לו זה לשבוע. מה זה משנה מה יאכל או יטעם. הוא יכול לשבוע מכל דבר. אבל דיבורים בקול לחוד ומציאות לחוד. דומה להצהרתו החוזרת והנשנית שאין לו חפץ בחדשות, הוא אינו רודף אחריהן ויותר מכך נמנע מהן, שכן הכל חוזר על עצמו וכולן רעות בעיקרן, כך שמיותר להקשיב להן. אנחנו כבר לא התייחסנו לאמירות הללו שלוו בקריאת אתרי אינטרנט בחשאיות או בגלוי בחדר העבודה. טלוויזיה ורדיו לא! אבל אתרי אינטרנט ..למה לא. עדיין הדבר היה חינני בעינינו, לפחות בעיני. על אף שהצביעות הנקודתית הזו הטריפה את אימי, אני חייב לומר שזה היה מבדר בעיני.
האוכל שרק נועד להשביע רעב, היה לו לרועץ בטיול האמריקאי שלנו. פסח התקיף מכל הכיוונים והעולם הלא כשר בהוויתו איים להיכנס לו לצלחת הפסיכולוגית בצורה מאיימת מאין כמוה. באחד הימים שבהם טיילנו עם חילו ומשפחתו המתוקה הוא הביא אותנו לאיזו מסעדה כשרה בפאתי לוס אנג'לס, כזו אחת שתחת איומים לא הייתי נכנס אליה, אבל החיוך והאור על פניו של אבא כשהוא ראה איש מזוקן לובש שחורים סועד את ליבו באחת הפינות הייתה מראה שעבורו היה שווה למצוא את המסעדה הקטנה והמוזרה הזו. הזמנו מכל הבא ליד, הרבה מעבר למה שיכולנו לאכול ולו כדי להנות מהשפע של אותו רגע. ואם הייתי מבין אז שזו הסנונית שתבשר מה שהיינו אמורים לחוות בתחום הקולינרי בטיול אולי הייתי מתענג כמוהו על הארוחה ההיא.

אני לא הולך להתעכב על פרטי המסלול ותיעוד של מה היה או לא היה כפי שרצינו או לא אבל אותה הערה פוטרת ששמעתי בכל תקופת ההכנה השתנתה להערות מאוכזבות שונות כמו: איך קבעת דבר כזה ? ולמה כל כך הרבה לילות? ולמה דווקא כאן? ולמה לא קיצרת? ולמה לא עשית חישוב נכון. את רובן בלעתי בהכנעה ובהרגעה עצמית שזו פעם ראשונה שהוא נוסע לטיול שהוא יותר משבוע ועוד ללא אמא ויש לו הרבה שינויים שהוא צריך לספוג ולעכל בזמן קצר וגם לי בטיול הראשון שלי לדרום אמריקה היו המון תהיות ורק חבר אחד להטיח אותן בו, כך שיהיה בסדר. הוא יתרגל, אנחנו נדבר, אני אנסה לעשות את מה שהוא ניסה לפני שנים בביקורי החטופים בבית כנסת, אני אנסה שיהיה לו מעניין. ובאמת ניסיתי, קראתי בלילות על כל המקומות שניתן לנסוע אליהם ולחוות משהו מעניין, קבעתי עם חברים מקומיים, שיניתי תכניות, סגרתי לנו אטרקציות נהדרות ושכרנו רכב שהיה פשוט מושלם לכל מה שהיינו צריכים. אבל מאז שנחתנו בלוס אנג'לס והעיר שרוב הזמן נראית כמו באר שבע ביום חלש לא מילאה את הצפיות שלו לרמבו וספיידר-מן שיקפצו מהשמיים וימנעו קרב יריות לאור יום, בעוד לייזרים חורכים את האוויר והופכים ניידת משטרה ממש אבל ממש לידינו. המבט הזה של אחרי רופא שיניים היה תלוי במשך שבוע על פרצופו, שום קמט, שום חיוך, שום שינוי בשטח הפנים. בווגאס יהיה אחרת חשבתי לעצמי, גם אני לא הייתי בצד המערבי אבל את ווגאס כבר ראיתי בכל אמצעי פרט לעיניי. ואחד החלומות של אבא היה לעשות רוד-טריפ מלוס אנג'לס לווגאס. הוא דמיין את עצמו נוסע בכבישים הפתוחים ונושם אוויר מדברי... לא יודע, אולי היו עוד פרטים שאיני בקי בהם בתמונות החזיון הללו אבל כשהגיעה השעה הוא סירב לנהוג. אבא שנהג 50 שנה כל יום עשרות קילומטרים סירב לנהוג באוטו אוטומט וקליל באוטוסטרדות ארוכות טווח, הצעתי לו כמה פעמים אפילו רמזתי על עייפות קלה כדי שייקח את ההגה ויגשים, אבל הוא לא נאות. לא יודע למה, ולא המשכתי להציק לו בנושא, מאותו רגע הייתי הנהג של אבא. משהו שבכלל לא הטריד אותי אבל אולי הפך מעט למגבלה עבורו. אולי זו האנגלית החלשה, החשש מלהיתקע במקום זר לגמרי בלי מישהו שיבין אותו, ואולי בשילוב עם הגיל והמצב הגופני כל הפרמטרים הורידו את הביטחון העצמי שלו לרמה של תייר באמצע שומקום. אבל דיברתי עם עצמי וגמרתי אומר שהטיול הזה הוא בעיקר בשבילו ואם אני על תקן של מדריך , מורה דרך, נהג, מתכנן, מתרגם ואיש לוויה במקום בתפקיד הנכסף של הבן. So be it. זה מה שאהיה, כדי שהטיול יהיה מוצלח, כדי שנזכור את הדברים הטובים. את החוויות המעניינות. יכולתי לכתוב עוד ארבעה עמודים שלמים על ווגאס ועל מה שאני חושב עליה. אבל אומר את האמת ההתמקדות שלי בלרצות את אבא גבתה ממני מחיר הנאתי יקר. הנסיעות הארוכות למסעדות כשרות בפאתי העיר, הויכוח על כל מופע או ערב בידורי שהוא התנגד לו בשקט ובאי הסכמה מבטלת. וההתעקשות שלי כן לחוות אותן עד שאנחנו מגיעים לכאן היו קשות לי מן ההתעסקות עם המזון עצמו. ישבתי לידו צמוד בכל ההופעות ותרגמתי לו באוזן סימולטנית את כל הדברים שאמרו השחקנים. גם אז לא ידעתי אם זה לרוחו או לא, אם אהב את ההצגה או ששהה שם בעל כורחו, שום שיח על ההופעה לא התנהל מצידו גם כשניסיתי לפתח כזה. הייתה הופעה, היא עלתה X דולרים, היא לקחה  Y זמן ועכשיו אנחנו בדרך חזרה, תודה לאל שהמלון שלנו נמצא ממש באמצע הסטריפ כי אז היינו צריכים גם למצוא חנייה או לשלם עליה איזה סכום הזוי. ההליכות הללו בין כל האורות מסביב ומופעי ההדר המזויף היו לי למעין מטאפורה חיה לרגעים שאנחנו עוברים עכשיו יחד. רגעים שיכלו להיות הבונטון של הטיול, אב ובן מטיילים יחד חולקים חוויות, חולקים פאשלות וסיפורים מעניינים וסתם דברים יחד. ובמקום זה אנו הולכים בשתיקה, שאולי מישהו מאיתנו מרגיש בה איזו נחמה, איזה התפשרות איזה משהו...אני בהליכות הללו ניסיתי להבין מה אני מרגיש ובעיקר למה אני מרגיש ככה. למה יש לי צפיות כאלה ולה אין אפיק למימוש של אותן ציפיות.
בקזינו, מקום יהבו ומחוז חפצו, הייתי בטוח שימצא את המקום שלו ואת הדבר שהוא יהנה לעשות. אבל גם שם גיליתי אמת מעניינת שחמקה ממני בביקור החפוז בקזינו של ברצלונה. אבא לא מהמר! הוא לא אוהב להמר בסכומים גבוהים ואין לו את הריגוש הזה מהטלת כסף על מזבח המספר. אז מה אם כן גורם לו לנסוע עם אחיו פעם או פעמיים בשנה לבולגריה ולהסתגר בקזינו סופש שלם 10 שעות ביום? החברותא.  הוא נהנה לשבת עם אחיו יהושוע ולצחוק על רולטה עם שישה גלגלים, שהסיכוי שלה להוציא צירוף זוכה על פי חישוב סטטיסטי שלי ברגע של טירוף דעת באולם המכונות נופל מאחד לשישים. הם נהנים לצחוק יחד, לשלשל עוד מטבע של חצי יורו ולגחך שהגלגל הרביעי פספס בשתי דמויות ואז זה היה קורה הם היו מרוויחים 5 יורו וזה היה מספיק להם לעוד עשרה סיבובים. וכך היו מושכים 10 שעות בצחוק בין-אחי משותף, שעבורי הוא כל כך זר וגם איני יכול למלא את המקום החסר הזה. וכמו כולנו גם אבא מתגעגע למה שמוכר לו ולא למה שמזדמן לו.
אם כן גם חווית הקאזינו המשותפת ירדה לה אט אט מהפרק לאורך אותם ארבעה ימים בווגאס. היו הבלחות של הנאה בטיול לסכר הובר בקצה המדינה. הוא לא רצה להצטלם. בכל הטיול, לא לדבר עם המשפחה בארץ, לא לשוחח עם אמא שבאמת ובתמים רצתה לדעת מה קורה איתו. ההתנתקות הכוללת שכפה על עצמו באופן לא מוסבר היווה המשך להתנהלות הקפואה בלוס אנג'לס טרם ההגעה לווגאס, ביניהן היו ההחלטה החפוזה לשנות את התכנון ולעשות את ליל הסדר בלוס אנג'לס ולא בניו יורק, החלטה שעלתה לי 400 דולר שעליהם לא סיפרתי לו. אספוג גם את אלה כדי להנעים את הטיול עבורו.
מערכת היחסים בינינו הייתה אמורה להתחזק, הייתה אמורה להיות טובה ומעמיקה, ולהיפתח לרבדים שמהם צומחים ומגלים עולמות חדשים אחד על השני, אחד עם שני. אבל במקום הצפייה הזו שלא ויתרתי על הנסיונות למצוא את השביל אליה קיבלתי בנסיעה חזרה מווגאס מטח של האשמות, של הטחות על דרך החשיבה שלי, עלבונות על העבודה שלי, על הדרך בה אני מנהל את חיי ומחנך את בנותיי. תחילה זה היה נראה כמו ויכוח לשם ויכוח, כפי שנהגנו לא פעם לעשות בינינו כשכל אחד תופס צד ומתחיל להתווכח עבורו במן צדקנות מנופחת ונטולת הקשר אמיתי. כמו למשל במשחק של הNBA שלשנינו לא היה מושג איזו קבוצה לאהוד, אבל בחרנו אני בקליפרס הלבנים והוא בלייקרס הצהובים וכל המשחק צחקנו בהנאה מהתהפוכות במשחק. אבל בנסיעה שארכה 5 שעות זה לא היה אחד מאותם רגעים, הוא אמר את הדברים מתוך כעס, מתוך איזה שהיא נקודה של רותחין, היו נקודות שהסתכלתי עליו תוך כדי נסיעה לראות אם הוא צוחק, אבל לא, הוא לא צחק. והנה האדם שאני מעריץ כל כך שאני נוהה להיות כמותו הופך את הקערה, בלי הסבר, בלי לראות את התמונה השלמה, בלי להתחשב בדעתי באופן אמיתי. גמרתי אומר באותו רגע לוותר על הצפייה הגדולה לטיול חוצה מערכות יחסים, ולהסתפק בכך שאצליח לסמן עבורו את ה"וויים" הנדרשים על מנת לסמן את ארה"ב שלו. והנסיעה המשיכה לה, חצי בשקט חצי בהכנעה של אי נעימות או לא. קשה לדעת או להחליט או להרגיש. היו מלא דקות שפשוט עברו להן, בלי שיר טוב ברדיו, בלי נוף מתחלף, בלי שיחה קולחת. רק עם בהייה קדימה. ואולי רק אצלי הדברים הורגשו כך ואולי אצל שנינו. אבל אחרי לוס אנג'לס וליל הסדר נוסעים לניו יורק, שם רמבו בוודאי ירד מהשמיים עם לייזרים כפי שמצופה מארה"ב.

וניו יורק אכן סיפקה את הסחורה, הוואוו הגדול ניכר כבר במרחק כמה קילומטרים מהעיר כאשר קו הרקיע המוכר עלה אל מול עינינו. סוף סוף התרגשות על פניו, עיניו אורו ונשימות קצרות של התרגשות ניכרות בתנועותיו. שמחתי בשמחתו, אחרי הכל לזה התכוננו, הנה סוף סוף המשאלה מתגשמת, הצפייה מתמלאת. כל שהיה עד עכשיו כלא היה. עלינו על רכבת ההנאה והבליעה של העיר החלה ממש מיידית. נהג אובר שהזמנו הגיע תוך דקות אחדות והוריד אותנו לשמחתנו ממש בטבורה של העיר רחוב אחד מהטיימס-סקוור, כל הסרטים ההוליוודים, כל שחקני הקולנוע, כל הדמיונות והמאוויים התנקזו לתוך ההליכה הראשונית שלנו בין גורדי השחקים והמוניות הצהובות המוכרות לכיכר השעון, אני יודע שאבא דמיין את זה בעיני רוחו עשרות אם לא מאות פעמים והנה זה קורה, ואני עם מצלמות שלופות למגינת רוחו למנגינת רוחו , להתעלמות מרוחו חייב לראות את זה קורה וכמו להיזכר בזה, וכמו מגשים לעצמי חלום רואה בשלו מתגשם. ואפילו שהשעון לא עצר בחצות ולא עלה כדור ענק לשמיים לאור זיקוקים כבפתח השנה החדשה אבל אם מצלמת 3 D  מרחפן הייתה מתמקדת בעיניו באותה שניה ועולה בסחרור כלפי מעלה בזום אווט, זה היה תיאור מושלם של ההרגשה, כל האורות והזרקורים, הקולות והבהובי הפרסומות מקיפים אותנו בהמולה שטופה ונוצצת בתוך ההמון הנוהר מצד לצד סוחף את שארית ההמון שלא החליט עדיין לאיזה צד הוא הולך או נוהר או עומד במקום ובוהה בקירות הפאר הזורחים מסביב.

העלייה על רכבת השדים של ניו יורק הייתה כמו צלילה עמוקה לבריכה אולימפית, אתה לוקח אוויר ומתחיל לצלול. עוד באחר הצהריים החצי סתיוי הזה, לקחנו אוטובוס תיירים וחרשנו את העיר עד ברוקלין דרך כל הגשרים, עם הסבר בעברית שנסך בו מעט בטחון לאור העובדה שהכל מתנהל באנגלית כל הזמן, בה אני מרגיש בבית והוא מרגיש כנטע זר עד שלא נעים לו\נמאס לו להרגיש תלוי בתרגומים הסימולטניים שלי. וההסברים של המכונה בעברית היו מנגינה נעימה וצדדית לנופים העירוניים המתחלפים עד שחזרנו בערב עייפי חוויות ומראות לחדר המלון, שוכחים שלפנות בוקר עוד היינו בלוס אנג'לס. היינו חייבים לנוח ולהכניס מזון זמין להרגיע בו את הגוף הגווע כי הנפש התמלאה. והו אז התפרץ הנחשול הגדול שהלך והסלים עד לסוף הטיול. אבא סירב להיכנס לאף מסעדה, דיינר, דוכן מזון מהיר, מקום לטבעונים שאין דבר פרט לירקות. תחילה הופתעתי כי גם בהשוואה ללוס אנג'לס זה היה שינוי חמור. וכאילו כשרות לא הספיקה, פרץ לו חג פסח וכל המסעדות הכשרות בעיר סגרו את דלתותיהן מפאת הימנעות מכירת חמץ. ואנחנו סגרנו את היום עם ראש מלא ובטן ריקה. לא סוף העולם אבל עוד נחשול של קושי שמעלה את רף ההתנהלות בתא המשפחתי הקטן שיצא ליבשת הגדולה.

ניו יורק הייתה מדהימה כמו שניו יורק יודעת להיות, אני יודע היום שאבא רוצה לחזור לשם יותר מכל המקומות שהיינו בהם. עלי העיבה חוסר התקשורת הבינאישית בינינו, החל ממזון, וכלה בתרבות. הרגיש לי שאני מפריע לו להנות באמת מצד אחד ומצד שני שהוא לא היה מוכן ללכת מטר בלעדי. ועם ההרגשה הזו המשכתי לטייל איתו גם בוושינגטון וגם בחזרה לניו יורק וביומיים האחרונים שלנו שם. ביקרנו באו"ם ובמחזה בברודווי, בסנטרל פארק ובמוזיאון אחד או שניים, ביקרנו כל יום בטיימס סקוור כאילו איננו מוכנים לשחרר, צחקנו על אטרקציות תיירותיות שנקלענו אליהן כי אבא חשב שזה מגניב ובעיקר דיברנו על עניינים שאין לנו בהם מחלוקת, הווה אומר כל דבר שאינו נוגע במזון, דת, חינוך, אידיאולוגיה, מדע וחלומות.
בטיסה הביתה, הייתה תקלה מעל למושב של אבא, ונזל טפטוף קל מהמיזוג. נוסעים אחרים היו עושים מכך מטעמים אבל כמוהו כמוני, ניסינו לפתור את הבעיה ולא להתלונן ולעשות רעש. גם הדיילים ניסו ללא הצלחה ובסופו של דבר כל חצי שעה החלפתי מגבונים סחוטים. ניכר שהנוסעים הישראלים מסביבנו התרעמו וכעסו יותר מאיתנו. והנה שוב חזרה ונשקפה אלי דמותו גדולת הרוח של אבא, הנה הערכים שאני התחנכתי על פיהם, הנה הדמות שמתסכלת לעתיד ורואה את הטוב ולא את הרע, את הפתרון ולא את הבעיה. וככה שהיינו לפני נחיתה הוא פנה אלי בקול שקט, ובפעם הראשונה בכל שלושת השבועות הללו , אמר לי תודה על הטיול, שהוא נהנה מאוד וכל התכנונים והעבודה הקשה היו שווים את זה והוא ממש מודה לי על החוויה. אולי אני משנה קצת את הכתוב ומוסיף דברים פה ושם , בפועל אני חושב שזה היה משפט קצר מאוד אבל נעים לי לחשוב שלזה הוא התכוון.

ואני יודע שלמרות כל התלאות שעברתי בהתחבטויות פנימיות אישיות וריבים תוך תודעתיים עם עצמי בקשר לקשר שלי עם אבא לאור הטיול לארה"ב שגרם לי להתמודדות מחודשת עם האבא והדמות שבניתי סביבו. ועד היום כשאני נזכר בכך כואב לי על הדמות השלמה שהתגלו בה חורים. אבל מאידך זהו תהליך שהיה אמור לקרות, יש אינספור ספרים על קשרים בין אב לבן בין אבות לבנים לדורותיהם במשפחה. זה סיפור אחד עם התחלה טובה וסוף טוב, עם עליות ומורדות עם מיתוס ושברו ועם התמודדות נכונה עם החיים.  המוטו של אבא שלי בחינוך היה:"אני מחנך את ילדיי  שיהיו לפחות כמוני", איני מתיימר לדבר, לא שהפכתי להיות כמוהו או לפחות כמוהו, אבל הפכתי להיות משהו אחר, משהו שאני שלם איתו , שאני יכול לחיות איתו. וזה קרה הרבה בזכות הקשר שלי עם אבא. וגם הרבה בזכות השיחות הארוכות איתו, ההתלבטויות , העצות המצוינות וניסיון החיים שלו ממנו נסך בעת הצורך מנות של חכמה לקערתנו.
על אף הטון הצורם שתיאר את רוב המכתב, אני אומר תודה שזכיתי באבא כזה.

אני אוהב אותך אבא.